200 שאלות תרגול בהסקת מידע משתמע מתוך פרק החשיבה מילולית של הבחינה הפסיכומטרית. לכל שאלה פתרון מלא ומוסבר, ואפשר לתרגל לפי רמת קושי.
55 קלות84 בינוניות61 קשות
איך פותרים הסקת מידע משתמע
הכללקראו את השאלות לפני הטקסט. אתם מחפשים משהו, לא לומדים נושא.
1סרקו את השאלות וזכרו מה מחפשים.
2קראו את הטקסט וסמנו איפה כל תשובה יושבת.
3חזרו לשורה עצמה לפני שבוחרים.
המלכודתהתשובה חייבת להתבסס על מה שכתוב, גם אם אתם יודעים שהיא נכונה במציאות. ידע חיצוני פוסל.
שאלות לדוגמה
ארבע מתוך 200, עם הפתרון המלא.
שאלה 1
קראו את הקטע:
הצבע שמעל ראשנו
ילדים שואלים לא פעם מדוע השמים כחולים, ומבוגרים רבים משיבים שהשמים משקפים את צבע הים. התשובה הזאת נשמעת סבירה, אך היא שגויה: השמים כחולים גם מעל מדבריות הרחוקים מכל ים, ואילו הים עצמו נראה אפור ביום מעונן.
ההסבר האמיתי פשוט ומרתק כאחד. אור השמש נראה לבן, אך הוא מורכב מכל צבעי הקשת. כשהאור עובר באטמוספרה, הוא פוגע במולקולות האוויר ומתפזר לכל הכיוונים. פיזור זה אינו שווה בכל הצבעים: האור הכחול, שאורך הגל שלו קצר, מתפזר הרבה יותר מן האור האדום, שאורך הגל שלו ארוך. כך, לאן שלא נביט ברקיע, מגיע אל עינינו אור כחול שהתפזר בדרכו מן השמש.
אותו עיקרון מסביר גם את גוני השקיעה. בערב השמש נמוכה, וקרניה עוברות דרך שכבה עבה בהרבה של אוויר עד שהן מגיעות אלינו. בדרך הארוכה הזאת רוב האור הכחול מתפזר הצידה ואובד, ומה שנותר לעין הוא בעיקר אור אדום וכתום. יש משהו מפעים בכך שחוק פיזיקלי אחד עומד מאחורי תכלת הצהריים ואודם הערב.
מה משתמע מן הקטע?
אבצהריים עובר אור השמש בשכבת אוויר דקה יותר מאשר בערב
בצבע הים משפיע במידה מסוימת על צבע השמים
גבערב השמש עצמה פולטת אור אדום יותר מבצהריים
דבערב מתפזר האור הכחול פחות מאשר בצהריים
הפתרון
הקטע אומר שבערב הקרניים עוברות בשכבה "עבה בהרבה", ומכאן שבצהריים השכבה דקה יותר. בערב האור הכחול דווקא מתפזר יותר ואובד, והשמש עצמה אינה משנה את אורה.
שאלה 2
קראו את הקטע:
הישרדות בהמתנה
דובוני המים הם בעלי חיים זעירים בעלי שמונה רגליים, שאורכם בדרך כלל פחות ממילימטר. הם חיים בטחב, בקרקע ובמים בכל רחבי העולם, ובשנים האחרונות זכו לתהילה של ממש ברשתות החברתיות, שם הם מוצגים לעתים קרובות כיצורים "בלתי ניתנים להשמדה".
תהילתם אינה חסרת בסיס. כשסביבתם מתייבשת, דובוני המים מכווצים את גופם ומאבדים כמעט את כל המים שבו. חילוף החומרים שלהם מאט עד שכמעט אי אפשר למדוד אותו, והם שוהים במצב של חיים מושהים. במצב זה הם עמידים לקור עז, לקרינה ואף לריק, ובניסויים שבהם נחשפו לתנאי החלל החיצון, חלק מהם שבו לחיים לאחר שהורטבו. כשהמים חוזרים, הם "מתעוררים" וממשיכים בחייהם כאילו לא אירע דבר.
ואולם כדאי להקפיד על הפרטים. העמידות המופלגת מאפיינת את דובוני המים רק במצב המיובש; בזמן שהם פעילים, הם פגיעים לא פחות מיצורים זעירים אחרים. גם אין הם בני אלמוות: ככל היצורים, גם הם מזדקנים ומתים. דווקא ההבחנה הזאת מעניינת את החוקרים. הם מבקשים להבין אילו חלבונים מאפשרים לתאים לשרוד התייבשות, בתקווה ללמוד מכך כיצד לשמר חומרים ביולוגיים רגישים.
מה משתמע מן הקטע?
אדובוני המים חיים רק בסביבות שמתייבשות לעתים קרובות
בסיכוייו של דובון מים לשרוד תנאים קיצוניים תלויים במצבו בשעת החשיפה
גהחוקרים כבר משמרים חומרים ביולוגיים בעזרת חלבוני דובוני המים
דכל דובוני המים שנחשפו לתנאי החלל שבו לחיים
הפתרון
העמידות מאפיינת אותם רק במצב המיובש, ובמצב הפעיל הם פגיעים; לכן הישרדותם תלויה במצבם. הקטע אומר ש"חלק מהם" שבו לחיים, והשימור הוא תקווה בלבד.
שאלה 3
קראו את הקטע:
הדייר שהפך לבן בית
כמעט בכל תא בגופנו פועלות מיטוכונדריות, אברונים זעירים המפיקים את רוב האנרגיה שהתא זקוק לה. לפני כמאה שנה העלו חוקרים אחדים השערה נועזת: המיטוכונדריות היו פעם חיידקים עצמאיים, שנבלעו בידי תא גדול יותר ולא עוכלו, אלא המשיכו לחיות בתוכו. ההשערה נדחתה על הסף, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החייתה אותה הביולוגית לין מרגוליס. גם אז נדחה מאמרה בידי כתבי עת רבים לפני שראה אור.
עם הזמן הצטברו ראיות שקשה להתעלם מהן. למיטוכונדריות יש DNA משלהן, והוא מעגלי כמו זה של חיידקים ושונה מן ה-DNA שבגרעין התא. הן עטופות בשני קרומים, כפי שהיה מצופה מיצור שנבלע בתוך קרום של תא אחר. הן מתחלקות בעצמן בתהליך הדומה לחלוקת חיידקים, והתא אינו יכול לייצר אותן יש מאין. אפילו הריבוזומים שלהן, מכונות ייצור החלבונים, דומים לאלה של חיידקים, עד כדי כך שאנטיביוטיקות אחדות, שנועדו לפגוע בריבוזומים של חיידקים, עלולות לפגוע גם בפעילות המיטוכונדריות.
כיום מקובלת התאוריה על רוב הביולוגים, והסבר דומה מקובל גם לגבי הכלורופלסטים של הצמחים. סיפורה מזכיר כי רעיון שנראה מופרך בעיני בני דורו אינו בהכרח שגוי; לעתים הוא פשוט מקדים את הראיות שיוכיחו אותו.
מה משתמע מן הקטע?
אהמיטוכונדריות מסוגלות כיום לחיות גם מחוץ לתא, כמו חיידקים עצמאיים
במרגוליס הייתה הראשונה שהציעה את ההשערה
גתא שאיבד את כל המיטוכונדריות שלו לא יוכל לחדשן בכוחות עצמו
דמקורם של הכלורופלסטים שבצמחים הוא במיטוכונדריות שנבלעו בתוכם
הפתרון
מיטוכונדריות נוצרות רק מחלוקת מיטוכונדריות קיימות, והתא "אינו יכול לייצר אותן יש מאין". ההשערה הועלתה לפני מרגוליס, ולגבי הכלורופלסטים נאמר רק שיש להם הסבר דומה.
שאלה 4
קראו את הקטע:
המרוץ שאין לו קו סיום
כשגילה אלכסנדר פלמינג את הפניצילין ב-1928, מעטים שיערו עד כמה תשנה התגלית את הרפואה. אולם פלמינג עצמו, בהרצאה שנשא עם קבלת פרס נובל, כבר הזהיר מפני הצד האפל של הצלחתו: שימוש בכמות קטנה מדי של התרופה, אמר, עלול להוליד חיידקים עמידים לה. אזהרתו הקדימה את זמנה.
המנגנון שמאחורי העמידות אינו מסתורי. בכל אוכלוסייה גדולה של חיידקים מצויים, בשל מוטציות אקראיות, פרטים מעטים שהתרופה פוגעת בהם פחות. האנטיביוטיקה אינה יוצרת את התכונה הזאת; היא רק מסלקת את המתחרים הרגישים ומפנה את הזירה לשורדים, שמתרבים ומורישים את עמידותם לצאצאיהם. יתרה מזו, חיידקים מסוגלים להעביר גנים של עמידות זה לזה, לעתים אף בין מינים שונים, כך שתכונה שצצה במקום אחד עשויה להתפשט במהירות.
מכאן שכל שימוש באנטיביוטיקה, גם מוצדק, מפעיל לחץ ברירה. הבעיה מחריפה כשהתרופה ניתנת לשווא, למשל נגד הצטננות, שנגרמת על ידי נגיפים שהאנטיביוטיקה אינה פועלת עליהם כלל. במקרה כזה החולה אינו מפיק כל תועלת, ואילו החיידקים שבגופו עוברים בכל זאת מבחן ברירה. לכן מדברים המומחים על מרוץ חימוש: כל תרופה חדשה מעניקה יתרון זמני בלבד, והשאלה היא רק כמה זמן יחלוף עד שהחיידקים ישיגו אותה.
מה אפשר להסיק מן הקטע?
אאם יפסיקו לתת אנטיביוטיקה נגד הצטננות, תיעלם בעיית העמידות
בחיידקים עמידים נוצרים רק אצל חולים שקיבלו מינון נמוך
גנגיפים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה מהר יותר מחיידקים
דגם תרופה אנטיביוטית חדשה צפויה לאבד עם הזמן חלק מיעילותה
הפתרון
לפי הקטע כל תרופה חדשה מעניקה "יתרון זמני בלבד". הפסקת השימוש המיותר לא תעלים את הבעיה, שכן גם שימוש מוצדק מפעיל לחץ ברירה.